בואו נדבר על החשש של הורים ממצבים של 'כדור שלג' או 'מדרון חלקלק' (במילים אחרות - גבולות)

לפעמים הייתם רוצים לאפשר לילדכם משהו, אבל אתם חוששים שמעכשיו ידרוש ולא ידע לעצור, לכם יהיה קשה לסרב או אפילו 'לא תהיה לכם זכות לסרב', כי לכאורה אתם לא עקביים. והרי אתם לא רוצים לבלבל אותו או לאכזב אותו.

אני רוצה שתבינו שמה שעלול להיתפס כחוסר עקביות לכאורה הינו בעצם חלק בלתי נמנע מהחיים. לפעמים אותו דבר מתאים ונכון ולפעמים לא. תלוי בנסיבות, תלוי במצב.

שימו לב שכהורים, בליבכם פנימה, אתם בעצם יודעים מתי ולמה אתם מרשים דבר מסויים, מתי ולמה אתם לא מסכימים לאותו דבר. זה הרבה פעמים כל כך טרוויאלי, לדוגמה: בסופי שבוע ובחופשים אתם מרשים ללכת לישון בשעה מאוחרת, בלימודים לא. (למה? כי בלימודים צריך לקום מוקדם ולהיות מרוכזים במשך היום, בשבתות ובחופש אפשר להישאר לישון).

אז בכל פעם שאתם מרגישים שאתם חוששים ממצב של מדרון חלקלק שלא תצליחו לעצור (מסכים, ממתקים, קניות, נסיעה של המתבגר לאילת עם חברים..) עיצרו רגע ושאלו את עצמכם בצורה עניינית ושקולה מה דעתכם לגבי העניין שעל הפרק מול העקרונות שלכם ומול הנסיבות. שאלו את עצמכם שאלות כגון:

1. האם לפעמים זה מתאים?

2. מתי כן? מתי לא?

3. למה כן? למה לא?

3. כמה כן? כמה לא? מתי זה עובר את הכמות הרצויה?

4. באיזה אופן זה מתאים? באיזה אופן זה לא מתאים?

5. עכשיו זה מתאים?

Photo by Katie Gerrard on Unsplash

ברגע שהתשובות לשאלות מסוג זה נהירות וברורות לכם, גם המסר שלכם יהיה ברור, חד משמעי והגיוני. אתם עקביים בעצם הפעלת שיקול הדעת שלכם, בכך שיש לכם סיבה טובה ללמה כן או למה לא. אז תוכלו להציב את הגבול במקום הנכון מבחינתכם בביטחון עצמי ומתוך וודאות ושלמות. אז גם הילד שלכם לא מבולבל ופחות מתוסכל (יתכן ועדיין יהיה קצת מתוסכל כי רוצה משהו ולא מקבל, אבל הרי גם זה חלק בלתי נפרד מהחיים). כשאתם פועלים כך ילדכם מבין שיש לו הורים שמפעילים שיקול דעת, בטוחים בעצמם והגיוניים. הורים שדואגים לו, שומרים עליו, מתחשבים בו. מאפשרים לו כשאפשר, לא מאפשרים כשאי אפשר.

נהדר לגדול אצל הורים כאלה.

מוזמנים לקרוא שתי דוגמאות ממחישות לסיפורים מהחיים. הראשונה – לגבי תינוק בן שנה וחצי, השנייה לגבי נער בן 16.

דוגמה 1: בן שנה וחצי שלמד ללכת מאד אוהב להוביל את העגלה יחד עם אמא בבוקר בדרך לגן. האם פנתה אלי בשאלה מה לעשות – הוא כל כך אוהב ללכת לידה אבל במשך השבוע אין לה זמן. היא ממהרת לעבודה וזה לא אפשרי. אבל לעומת זאת, בימי שישי היא פנויה והיתה רוצה להניח לו להוביל את העגלה לצידה בכיף. אבל.. היא חוששת לבלבל אותו. חוששת שאם תרשה לו ביום שישי זה מאד יקשה עליו ועליה בשאר השבוע. הוא יתעקש ויבכה ויסרב לשבת בעגלה.. היא לא יודעת איך נכון לנהוג.

כך עניתי לה: אמא יקרה, השיבי לעצמך על השאלות - למה לא לתת לו ללכת לצידך במשך השבוע? (התשובה כאמור – אין לי זמן בבוקר ולכן זה לא מתאים לי) ולמה כן ביום שישי? (כי יש לי זמן, הוא אוהב ללכת לידי, אני מאד רוצה לאפשר לו משהו שהוא אוהב כשאפשר).

וזה המסר שאת מעבירה! כשלך זה ברור, גם למתוקי הקטן זה יהיה ברור. מבטיחה לך.

כך תנהגי בפועל: ביום שישי בדרך לגן הרשי לו לצעוד לצידך ולדחוף את העגלה, בכיף. אמרי: "היום אני לא ממהרת, אפשר ללכת". תני לו להוביל איתך את העגלה ולכו בכיף ובנחת. ביום ראשון, כשיבכה כשיבין שצריך לשבת בעגלה, הרימי אותו, הושיבי אותו בעגלה בנחישות ובלי היסוס. הגידי לו בחיוך אוהב: "מתוקי, אני יודעת שאתה אוהב ללכת לידי, אבל היום אי אפשר, אני ממהרת לעבודה. וצריך להגיע מהר לגן . אני מושיבה אותך בעגלה". וזהו. קושרת אותו ויוצאת לדרך בלי אמירות והסברים נוספים.

דוגמה 2: בן 16 רוצה לנסוע עם חברים למלון באילת. טוען שלכולם מרשים. ההורים לא רוצים למנוע ממנו לעשות מה שכל החבר'ה עושים, לפגוע בחוויות ובפעילות החברתית שלו. מצד שני הם חוששים ומוטרדים. לדעתם חבורת בני 16 צעירים מדי להיות באילת ללא השגחה. גם המשמעות הכלכלית כבדה, זה דורש מהם מאמץ והם לא רוצים שזה יהפוך להרגל.

בהמלצתי ישבו והגדירו לעצמם מה נכון, מתי ואיך. האם ובאילו תנאים הם מרגישים שנכון שיסע, מה נדרש כדי שזה יקרה.

הם הגיעו למסקנה שההתנסות החברתית ומתן ההזדמנות לעצמאות חשובה להם. הם גם רואים בכך הזדמנות ללמד את בנם כיצד נכון להתנהג במצבים כאלה ולשמור על כללי התנהגות נאותים. מרגישים שבגלל שההשתתפות כל כך חשובה לו, הפעם הם רוצים לעשות את המאמץ הכלכלי והלוגיסטי מצידם, אך ידעו גם לומר שזה משהו שלא יהיה באפשרותם לאפשר שוב בעתיד הנראה לעין.

בשיחה איתו אמרו לו את הדברים כהווייתם. אמרו לו שהם יודעים כמה הוא רוצה לנסוע, הסבירו לו מה מטריד אותם, מה החליטו לגבי תנאי הנסיעה ואיך הם תורמים לזה. שיתפו אותו גם בזה שזה חד פעמי מסיבות כלכליות ולוגיסטיות.

הנער הקשיב, הבין שהוריו בחנו את הדברים לעומק וברצינות. למרות שלא כל מה ששמע התאים לו, בסוף קיבל את הדברים והבין את גבולות הגיזרה. זאת בזכות העובדה שהוריו הם אלה שהבינו עוד לפניו את גבולות הגיזרה. אפשר היה לאחל נסיעה טובה.